מראשית האנושות ועד המלחמה הזאת
העם היהודי הושתת בעולם כמו יסוד נוסף במערכת האנושית. מאז נוצר, האנושות נעשתה מורכבת מניגודים חריפים, צללים כבדים ואור בהיר, בכי וחיוך, רגש מר ומתיקות.
שחר התרבות האנושית. בעולם הקדמון חיים האנשים כשבט אחד, מלקטים וצדים, מבעירים מדורות ואוכלים יחד, כולם די מאושרים, הקיום פשוט, לא מתבלבלים עם רעיונות גדולים ופילוסופיות גבוהות.
לאט לאט מתחילה האידיליה להתפזר ומתחילה חלוקה לקבוצות. משבט אחד מתפצלים לתתי שבטים, נולדים עמים קטנים, כל אחד מפתח לו טקסים ומנהגים משלו - גבולות מסומנים, ידיים רכושניות מונחות על קניינים. יש בזה מטרה. מאחורי ההתפצלות עומד הצורך לגדל את האנושות משלב של ילדים טובים שיושבים יחד סביב מדורה לבוגרים שקופצים סביבה בריקוד מלחמה. כך מתוך הגדילה האיטית יכירו את היצר שטבוע בהם, ובהדרגה יפתחו בתוכם השתוקקות לחוק אחר של קיום. במשפט אחד: להעלות את הבריאה לדרגת הבורא.
הבריאה נוצרה ביצר הופכי מהבורא כחותם ונחתם. בתקופת הקטנות האנושית הוא היה כמעט בלתי מורגש ולא מעורר הבחנות, כי החיבור התאפשר למרות שהיה פושר. מכיוון שהאנושות התקיימה לפי המשוואה הפשרנית "שלי שלי, שלך שלך", אנשים לא ניסו לקחת זה מזה ולכן היו יכולים לשבת יחד סביב המדורה. אבל הם לא הרגישו כחלקים בלתי נפרדים מנשמה אחת, לא הכירו את החוק העליון, שלי שלך והאל אחד.
לכן גדל היצר וגרם לנוסחת החיים האנושית להקצין. מ"שלי שלי, שלך שלך", היא הפכה ל"שלי שלי, ושלך שלי". מילדים טובים שלא חוטפים, קמו אנשי מלחמה, נוצרו ממשלות, נערמו אבנים והתרוממו חומות. ההקצנה נעשתה בצורה הדרגתית כדי שהאנושות תוכל לתפוס את הניגודיות בין הנוסחה שלה לזו של הבורא, ולבוא להחלטה מודעת שהיא לא רוצה להמשיך לחיות לפי הנוסחה שלה.
ועדיין, הבנה כזאת לא יכולה לנחות בלב באופן טבעי. לכן היה צורך לבדל מהאנושות קבוצת אנשים ולתת בליבם את הידיעה על תוכנית הבריאה, שיגיעו להכרה ביצר הרע, ילחמו בשנאה, יגיעו לדרגת קיום של איש אחד בלב אחד, ויהיו חיל חלוץ ודוגמה לעולם.
כך להבדיל משאר העמים שנוצרו על בסיס שטח גיאוגרפי משותף ושמירתו או הרחבתו, נוצר עם על בסיס רעיוני. הם קראו לעצמם "יהודים" מלשון ייחוד, קשר, ולאומה שלהם קראו "ישראל", לציון הכיוון ישר-אל, ישר אל הבורא למימוש רעיון הבריאה. מכאן והלאה, כל ההיסטוריה האנושית תחוג ותנוע סביבם בניגודיות הולכת ומחריפה.
שנים רבות לאחר מכן, נכנסים בני ישראל למצרים והופכים לעבדים כדי להרגיש את כובד משקלו של היצר השולט בהם, בדמות פרעה, ולגבש חיסרון לברוח ממנו. עד כה הם ניחשו שקיים מצבור של חוקים עליונים, והבינו מה פחות או יותר צריכים להיות עקרונותיו. אבל אחרי הבריחה, למרגלות הר סיני במדבר, הם קיבלו רשימה ברורה של הוראות איך צריכים לחיות אנשים כדי לעלות מעל היצר הנברא ולהידמות לבורא.
בכוח התורה הם נלחמים ביצרם וכובשים את ארצם, בונים חיבור שלם בליבם, וכהעתקה ממנו את בית המקדש בירושלים. זה הזמן המאושר ביותר שהיה לעם אי פעם, אבל הוא קצוב. היהודים הגיעו למימוש הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", אבל ההתאגדות בעמים האחרים עדיין נשמרת מכוח חוק שלטון אנושי. הם לא יכולים להסתכל ביהודים ולהגיד, "הו, ככה אנחנו רוצים לחיות, לפי חוק עליון". אז נשברים בתי המקדש, החיבור מתחלף בשנאת חינם, והיהודים מתפזרים בין אומות העולם כדי שיספגו מהיהודים את רעיון האל האחד וישתרש בהם חוקו הגדול "ואהבת לרעך כמוך".
בגולה היהודים מעלים את התורה שבעל פה על הכתב, והספרים חודרים לעמים שלוקחים מתוכם כל מיני צורות שהן לפעמים רחוקות מהאידיאל של היהדות, אבל בכל זאת איכשהו עובר בהן רעיון אהבת הזולת. נוצרות הדתות.
על פניו היו העמים יכולים פשוט להושיט יד ולקבל מהיהודים את הטוב שברעיון העליון, אבל לא. היהודים הופכים שנואים בכל מקום אליו הם מגיעים. הם נדחים ונרדפים. למה? זאת שאלה רצינית מאוד. כי בהתאם לטבע האדם, השנאה סופגת בצורה מהירה וקצרה יותר מיחסים טובים. כדי שהעקרונות ייטמעו בעמים, הם צריכים לעבור אליהם דרך דחייה ושנאה.
נושאי העקרונות הם היהודים, לכן הם סובלים.
על פני דפי היסטוריה ארוכים עושים להם דברים איומים. בדרך הטבע, אם מכים אותך אתה מפסיק להאמין. פה להפך, מכים אותם, שורפים אותם, והם לא נעלמים. הבורא מחזיק אותם. מצד אחד מפיל עליהם שנאה, מצד שני מחזק אותם באמונה. מלחמת העולם השנייה, השואה של יהדות אירופה, טרגדיה עצומה שדוחפת להיווצרותה של המדינה. זאת הוראה מחודשת לבנות את ישראל שוב כמרכז הרוחני של העולם.
